הנקה אחרי קיסרי – הכאב, הכישלון והלקחים שלמדתי

הנקה זה דבר טבעי. האמנם?

הנקה. כולם אומרים שזה הדבר הכי טבעי בעולם. אבל עבורי? זה היה אחד הדברים הכי קשים, מתסכלים ושוברי לב שחוויתי כאמא טרייה.

והנקה אחרי קיסרי? כולם אומרים שזה קשה אבל אפשרי.

אני נלחמתי על ההנקה. נתתי את כל מה שהיה לי, פיזית ונפשית. ובסוף זה לא הצליח. הכישלון הזה ריסק אותי. הרגשתי שאני לא מצליחה לתת לבת שלי את מה שהיא צריכה, ושהגוף שלי מאכזב אותי פעם אחר פעם.

רציתי להניק. רציתי שזה יקרה כמו בסיפורים – שהתינוקת שלי תונח עליי אחרי הלידה, תתחבר באופן טבעי ותתחיל לינוק. אבל הסיפור שלי היה התנגן בצורה אחרת.

התגלגלות האירועים שהקשו על ההנקה

1. היפרדות ארוכה מיד אחרי הלידה

הכול התחיל עוד בחדר הלידה. הילה נולדה עם בעיית סטורציה, והרופאים החליטו להפריד בינינו ולשלוח אותה לתינוקייה למעקב. זה קרה למרות שביקשתי אפס הפרדה.

שכבתי שם, אחרי ניתוח קיסרי, חסרת אונים. שמעתי על נשים שמיד מניקות, מתחברות לתינוק שלהן, אבל אני? אני שכבתי לבד, לא יכולה לזוז, בזמן שהתינוקת שלי במקום אחר, מקבלת בקבוק פורמולה במקום אותי.

11 שעות עברו עד שנתנו לי לראות אותה. 11 שעות שבהן הרגשתי ריקנות מוחלטת.

בדיעבד גיליתי שהיו אמורים להקים אותי מהמיטה 6 שעות אחרי קיסרי, ושיכולתי לרדת לתינוקיה לראות אותה. גם שכבר הקימו אותי מהמיטה והתחננתי ללכת לראות את התינוקת שלי, עשו לי טובה שבכלל נתנו לי לרדת לתינוקיה לחבק אותה. הגבילו אותי ברבע שעה (פחחחח כן בטח). לא יודעת כמה זמן נשארתי שם למטה איתה, אבל הנה תמונה קטנה מהמפגש שלנו.

2. החלב לא מגיע מיד אחרי ניתוח קיסרי

לניתוח קיסרי יש מחיר – החלב מגיע מאוחר יותר. ידעתי את זה, התכוננתי לסיטואציה של הנקה אחרי קיסרי, הייתה לי משאבה טובה איתי בבית חולים – אבל הייתי כל כך מבולבלת, כל כך מותשת, שלא באמת הבנתי מה אני אמורה לעשות. זו פעם ראשונה שלי, ואיך אני אמורה לתפעל את המפלצת הזו שהבאתי איתי?

יועצת ההנקה שבחרתי ידעה מתי אני אמורה ללדת וצלצלה לשאול מה שלומי, ואפילו הגיעה לבית החולים כדי להסביר לי איך לשאוב, ולנסות לעזור להילה להתחבר אלי. זה הרגיש כ"כ לא טבעי, ולא הרגשתי שהיא באמת יונקת ממני. היא הציעה לשים פטמת סיליקון כדי להקל על הילה לינוק, בדקה שאין לה לשון קשורה, והסבירה לי לשאוב כל 3 שעות. בינתיים כדי לחזק אצלה את פעולת היניקה, היא הנחתה את סלביק להאכיל את הילה בצינורית – פעולת היניקה דרך צינורית מדמה את פעולת היניקה מהשד.

3. אשפוז ראשון – רעלת הריון אחרי לידה

שישה ימים אחרי הלידה אושפזתי שוב בגלל רעלת הריון. את הפוסט המלא על רעלת הריון אחרי לידה תוכלי לקרוא פה. הייתי מחוברת למגנזיום, חלשה, מרוסקת. לקחתי איתי את המשאבה והמשכתי לשאוב, אבל זה לא היה מספיק. לא כל שלוש שעות כמו שהייתי אמורה, כי פשוט לא הייתי מסוגלת. בקושי הצלחתי להזיז את הידיים שלי, אחותי הייתה צריכה לעזור לי לשאוב. לא מצב אידיאלי.

יום אחד, כשהייתי שם, פתאום קלטתי כמה זה אבסורדי – אני פה, מחוברת לצינורות, והתינוקת שלי בבית. החלב שלי נאסף ונשלח אליה, אבל אני לא שם. זה כאב לי ברמות שקשה לתאר.

כשביקשתי להתאשפז איתה, כבר היה מאוחר מדי – בסוף פשוט שחררו אותי.

4. אשפוז שני – לחץ דם גבוה

שבוע וחצי אחרי שחזרתי הביתה אחרי רעלת הריון, שוב אושפזתי, הפעם בגלל לחץ דם גבוה. שוב הייתי רחוקה ממנה, שוב החמצתי רגעים שלא יחזרו. ושוב לא ידעתי שאפשר להתאשפז יחד.

5. ניסיון נואש להניק – ואז ההצטננות שהרסה הכול

אחרי שחזרתי מהאשפוזים, יועצת ההנקה עודדה אותי לנסות שוב. הפעם זה הרגיש קצת יותר טוב – פתאום הצלחתי למצוא תנוחה, הילה התחברה, וזה עבד. שבוע שלם של הנקה. הייתי בטוחה שסוף סוף אני על המסלול הנכון.
אפילו התחלתי להיות אמיצה ולצאת לטיולים עם הילה בידיעה שאם היא תהיה רעבה אוכל להניק אותה.

ואז הילה הצטננה.

היא התקשתה לינוק, וגם את מה שינקה הרבה פעמים פלטה והקיאה, ואני נכנסתי לפאניקה. פחדתי שהיא לא אוכלת מספיק, שמאבדת משקל, שאני שוב נכשלת. אז נתתי לה בקבוק. ברגע שעשיתי את זה, הרגשתי שזה הסוף.

ניסיתי להחזיר אותה להנקה אחר כך, אבל זה כבר לא היה אותו דבר.

6. ניסיון אחרון לחזור להנקה ומאבק מתיש בשאיבות

אחרי שבוע של צינון, ניסיתי לחזור שוב להנקה, אבל זה לא עבד חלק. היא כבר ממש התרגלה לבקבוק.

כשהבנתי שההנקה אולי כבר לא תקרה, פניתי לאופציה אחרת – שאיבה. לקחתי כדורים להגברת ייצור החלב, וזה באמת עבד. פתאום היה לי חלב בשפע, והיא אכלה רק את החלב שלי, אמנם מבקבוק, אבל עדיין.

אבל שאיבה זה לא הנקה. זה מתיש, זה שוחק, זה גוזל ממך כל רגע פנוי.

ניסיתי להניק אותה ישירות שוב והיא לא ינקה מספיק, אז השלמתי לה עם בקבוק, ואז ישבתי לשאוב 15 דק' כל צד. ולפעמים השאיבה לא התאפשרה כי הילה בכתה והייתה זקוקה לידיים שלי.
זה היה לופ אינסופי ששאב ממני את כל הכוחות.

בלילות, בעלי היה מאכיל אותה בבקבוק ואני הייתי קמה לשאוב. זה הפך לשגרה נוראית שלא יכולתי יותר לשאת.

בסופו של דבר מה שהפיל את הפור, זה הרגע שבאחת הפעמים שהצעתי להילה לינוק היא ממש דחפה אותי. באותו רגע שטף אותי גל של דמעות. הרגשתי דחיה, וזה כאב ברמות אחרות.

ואז הבנתי, שאני לא מעוניינת לשאוב בלעדית. זה שוחק אותי ואני הופכת להיות אמא פחות טובה וסבלנית. אני הופכת להיות מכונת תפעול של משאבות ואפילו לא יכולה להרים אותה על הידיים כשהיא צריכה.

אז מה אני לוקחת מכל זה?

היום, אחרי הכול, אני מסתכלת אחורה ולא יכולה שלא להרגיש צביטה בלב. כן, נלחמתי. כן, עשיתי כל מה שיכולתי. אבל זה לא עבד. במשך תקופה ארוכה ניסיתי לעבוד על עצמי ולהזכיר לעצמי שזו לא אשמתי ושהיו פה עוד גורמים חיצוניים שלא ידעתי איך להתמודד איתם – היפרדויות ארוכות ואשפוזים ארוכים בהחלט לא עשו לנו חסד עם ההנקה.

אני יודעת שיש נשים שהנקה באה להן בקלות. אני לא אחת מהן. אני גם יודעת שהיום כולם מדברים על זה ש"הכול בסדר, גם בקבוק זה בסדר", אבל כשאת שם, בתוך זה, זה מרגיש כמו כישלון צורב.

אבל אני יודעת דבר אחד: עשיתי כל מה שיכולתי.
נלחמתי, נאבקתי, נשברתי. לא ויתרתי בקלות.

הייתי רוצה לדעת מראש כמה זה הולך להיות קשה. הייתי רוצה לדעת שאולי זה לא יצליח, ושאם זה לא יצליח – אני עדיין אהיה אמא טובה.

הרבה פעמים כשסיפרתי על זה לנשים אחרות, הן היו אומרות לי, "אבל אני בטוחה שהיא מחוברת אליך." והתשובה שלי הייתה – היא בוודאות מחוברת אלי. יש מיליון דרכים להתחבר. גם להאכיל בבקבוק ולהסתכל לילדה שלך בעיניים זה להתחבר. ללחוש לה מילות אהבה באוזן כשהיא אוכלת, לחבק אותה, לשיר לה שירים ולספר לה סיפורים, לצחוק ולחייך איתה, להתפעל איתה מהעולם בפעם הראשונה שהיא חווה אותו – כל אלו העצימו את החיבור בנינו בלי קשר להנקה בכלל.

הילה בריאה, שמחה ומאושרת – ודבר אחד בטוח – האהבה שלי אליה ושלה אלי ממש לא תלויה בהנקה. ההנקה אולי לא הצליחה, אבל האימהות שלי? היא כאן, חזקה יותר מתמיד ❤️

אני ממש אשמח לשמוע ממך

האם הייתה לך חוויה אחרת עם הנקה אחרי קיסרי? או עם הנקה בכלל?

מה היית רוצה להגיד לאימהות חדשות? מה היית שמחה שהיו אומרים לך בתחילת הדרך?