ניתוח פריצת דיסק – סיפור ההריון שלי

סיפור ההריון שלנו הגיע אחרי כמה שנים של טיפולי פוריות, בדרך מאוד לא צפויה: אחרי ניתוח פריצת דיסק בהפתעה, ביטול סבב החזרה, ובדיקת הריון מאוד מפתיעה כמה ימים אחרי הניתוח.

החלטנו לקחת הפסקה ארוכה מהטיפולים

אני חייבת לחזור טיפה אחורה כדי לספר את הסיפור הזה. אחרי כמה שנים של טיפולי פוריות, אני ובעלי החלטנו לקחת הפסקה (אקטיבית) ארוכה, שכללה מלא בדיקות אבחנתיות, ניתוח היסטרוסקופיה להסרת פוליפ ברחם, ומציאת רופאת פריון חדשה.

בפועל ההפסקה הזו היתה אמורה להימשך 3 חודשים, אבל בגלל שחלינו בקורונה, נאלצנו לחכות 8 שבועות לניתוח היסטרוסקופיה. אחרי שסוף סוך נותחתי, המנתח העלה חשש שיש לי רחם עם צורה מוזרה ואולי גם זה מקשה עלי להיכנס להריון. אז התעכבנו עם החזרה לטיפולים כדי לעשות אולטראסאונד תלת מימד לבחינת מבנה הרחם שלי. אין טעם לחזור לטיפולים אם יש בעיות לא מאובחנות. למדתי את זה כבר בדרך הקשה. אחרי שהבדיקה יצאה תקינה, ואמרו לי שפשוט יש לי רחם קטן (הגיוני, כי אני קטנה), החלטנו לחזור לסבב נוסף עם רופאת הפריון החדשה שבחרנו.

חזרנו לטיפולים – לסבב החזרת עובר קפוא

מבחינתי זה היה אמור להיות סבב קל. נשאר לנו עובר אחד קפוא, ורצינו להחזיר אותו. מינימום בדיקות דם, מינימום אולטראסאונד, ומינימום הורמונים.

בנוסף, לכל הבדיקות והאבחנות החלטתי גם לקחת את הגוף שלי בידיים בחודשים האחרונים, ועם תזונה נכונה וספורט ירדתי 4 וחצי קילו. אז בכלל התחושה שלי הייתה נהדרת.

עד ש… קמתי משותקת

כחלק מתוכנית האימונים שלי, רציתי לחזק את הגב שלי. תמיד היו לי איתו בעיות. המאמן בחדר כושר הדריך אותי לגבי אימון בכסא רומי כדי לחזק את זוקפי הגב (רמז: אל! תעשו את התרגיל הזה אם יש לכם כאבי גב מידי פעם!). האמת שפחדתי שיהיו לי כאבי גב אחרי שאעשה אותו, כבר עשיתי אותו בעבר והיו לי קצת כאבים שנעלמו אחרי יום-יומיים, אבל זה היה הרבה יותר גרוע.

יום אחרי האימון, התחילו לי כאבי גב ברמה שהיה לי קשה ללכת ולשבת. כשקמתי הלכתי כמו מגדל פיזה. ואחרי שבוע וחצי של כאבים מצאתי את עצמי משותקת במיטה, לא יכולה להזיז את רגל ימין מרוב כאב. המתנו מלא זמן לרופא שיתן לי זריקת וולטרן, ובזמן הזה התחלתי להרגיש שקשה לי להזיז את יד ימין, ואת הצוואר והתחלתי להרגיש שאני מאבדת הכרה.

איך שהבנתי שאני לא מסוגלת לזוז, צלצלתי למרפאה של הרופאה ואמרתי לה שאני לא יכולה לקום ושאני לא אוכל להגיע להחזרה היום (כן כן, הייתה אמורה להיות לנו החזרה ביום שקמתי משותקת!).
הרופאה צלצלה אלי ואמרה שכבר הפשירו את העובר, ושנגדל אותו ליום 5. הסכמנו.

כמה שעות אחרי זריקת הוולטרן, התחלתי להרגיש הקלה ושאני מסוגלת לנוע במיטה, ואז היה לי רעיון גאוני: ללכת לשירותים. קראתי לבעלי שיעזור לי ובאמצע הדרך הרגשתי שאני שוב נתקעת, ואיכשהו הצלחתי להגיע שוב למיטה.

לקראת הערב התחלתי להרגיש שאני מאבדת תחושה ברגל שמאל, ואמרתי לבעלי שנחכה לבוקר, בוא נראה מה קורה.

לפנות בוקר התעוררתי והרגשתי שהכאבים ברגל התגברו, ושחוסר התחושה ברגל שמאל גדל. הערתי את יקירי בעלי ואמרתי לו שאנחנו צריכים להתקשר למוקד של מכבי שיתנו לנו הפניה למיון.

בילוי לילי במיון ועובר שנהרס בהפשרה

בילינו במיון 25 שעות. הסתבר לי אחר כך שהבהלתי את כולם נורא, כי כשבדקו אותי הרגשתי שכל צד שמאל בגוף שלי יש לי פחות תחושה מאשר צד ימין. הם לא ידעו אם הבעיה נוירולוגית או אורתופדית בגלל פריצת הדיסק.
אחרי 2 בדיקות סיטי ו-2 בדיקות MRI למוח ולעמוד השדרה, ראו שהבעיה היא בגלל פריצת דיסק ממש גדולה שחוסמת את שק העצבים שלי. בגלל זה איבדתי תחושה ברגל שמאל.

אחרי לילה במיון רופאת הפריון התקשרה ואמרה שלצערה העובר לא שרד. זה ממש ביאס אותנו. זה היה העובר האחרון שלנו וממש קיוויתי שהילדים שלנו ייוולדו מתוך 5 העוברים שהצלחנו להפרות בשאיבה השניה.

אחרי 25 שעות במיון ואחרי בדיקת MRI, החליטו לאשפז אותי בבית החולים וקבעו לי ניתוח פריצת הדיסק ביום ראשון (19.2.23). מסתבר שבעלי נשם לרווחה ממש. הוא היה מאוד לחוץ שמדובר במשהו נוירולוגי, וממש קיווה שהפתרון יהיה ניתוח. הייתי כל כך אאוט שלא שמתי לב שכולם לחוצים בגללי.

בימים של האשפוז הגיעו משפחה וחברים לבקר אותי, מה שממש חימם לי את הלב ועזר לי להעביר את הזמן בבית חולים. ממש פחדתי שהזמן לא יעבור לי.

ניסיתי מאוד להסתכל על הצד החיובי בכל הסיפור. לא הייתי הולכת לעשות ניתוח על דעת עצמי למרות שהיה לי עצב תפוס ברגל שמאל כבר מעל חצי שנה.

ולגבי העובר, חשבתי שזה מצד אחד ממש מבאס, אבל מצד שני מזל שלא הייתי צריכה לעבור את כל הבדיקות והניתוח בהריון. זה מפחיד ממש גם בלי להיות בהריון תוך כדי (little did I know what would come next…)

סיון אחותי הגיעה לבקר אותי בבית החולים לפני הניתוח.

ניתוח פריצת דיסק

הניתוח היה ביום ראשון 19.2.23, אמא שלי וסלביק היו איתי מהבוקר. ידענו שיקחו אותי לניתוח בין 9:00 ל13:00 (טווח רחב מאוד) וכשלקחו אותי לחדר ניתוח ב11:00 פתאום התחלתי לבכות בלי שליטה. אמא שלי וסלביק ליוו אותי לכניסה לחדר ההמתנה לניתוח ובשלב זה כבר לקחו לי את המשקפיים (חלק שספציפית אותי ממש מדכא בניתוחים כי גם ככה מרגישים כ"כ חסרי אונים בתהליך חסרי אונים ואז גם בלי משקפיים אני ממש עיוורת כי יש לי מספר מאוד גבוה).

ככה סימנו את מקום הניתוח פריצת דיסק בבוקר הניתוח.

בהמתנה לניתוח הגיעה אחות ושאלה אותי כל מיני שאלות, ואח"כ המתנתי. וניסיתי להירגע עם נשימות עמוקות. ושמתי לב שהזמן עובר ועובר ועובר. באישזהו שלב נהיה לי משעמם מנשימות והחלטתי לשחק ארץ-עיר בראש כדי להעביר את הזמן. היה שעון קיר מולי שלא יכולתי לפענח אותו כי לא היו לי משקפיים. בסוף הצלחתי לקרוא לאחת האחיות והיא אמרה לי שהשעה 12:30 ושהמשפחה שלי מודעת שיש עיכוב. שאלתי אותה אם היא יודעת למה יש עיכוב, והיא ענתה לי שהניתוח הקודם התארך.

חצי שעה לאחר מכן סוף סוף הגיעה אחות לקחת אותי לחדר ניתוח (לא מאמינה שאני אומרת סוף סוף). וגם זה לקח הרבה זמן, אין לי מושג כבר כמה. היא לקחה אותי לכניסה לחדר ניתוח ושם ראיתי מלא אנשים עוברים, יוצאים, נכנסים. אני רק חיכיתי לדבר עם המרדים. זוכרים את ההתעוררות הלא טובה שהייתה לי מההיסטרוסקופיה הניתוחית? היה לי ממש חשוב ליידע אותו איך להעיר אותי מההרדמה כדי שזה לא יקרה שוב.

האחות הייתה ממש חמודה. היא שמה לב שקר לי אז היא נתנה לי עוד שמיכה, ובסוף כשהכניסו אותי לחדר ניתוח, העוזר של המרדים עשה לי עירוי (שזה בפני עצמו היה פחות טוב, כי גם ככה הורידים שלי קשים מאוד למציאה), הוא פחד שהוא פספס את הוריד, ושאל אם המקום נפוח. ממש כאב לי, והאחות החמודה ליטפה לי את היד כדי להרגיע אותי.

המרדים בסוף דיבר איתי בחלקי פעמים, לפני, תוך כדי, ואחרי הכנסת העירוי. יד ימין שלי הייתה עם העירוי אז לא יכולתי לחתום לו נורמלי על טופס הסכמה להרדמה, אז עשיתי לו קשקוש ביד שמאל. וממש ביקשתי מהם ללכת לישון ולא להיות פה. ממש חיכיתי להירדם. וביקשתי מהמרדים שידאג לי. אני זוכרת שהוא חייך אלי והנהן.

אחד הרופאים שהיו בחדר ניתוח פנה אלי ואמר לי, את זוכרת אותי? הייתי אחד מהרופאים שראו אותך במיון. בסוף הבעיה היא אורתופדית. אמרתי לו, כן אני יודעת שממש הבהלתי אתכם. זה מצחיק כי לא באמת יכולתי לראות את הפנים שלו, והלילה במיון היה מטושטש, אבל אני זוכרת שהפחדתי את כולם, ולא ממש הבנתי למה באותם הרגעים.

בסוף הרדימו אותי, והניתוח ערך כשעה וחצי. אני זוכרת שכשהעירו אותי מהטשטוש, באיזשהו שלב ראיתי את הפנים של סלבקה מולי, וממש התרגשתי לראות אותו. מסתבר שנתנו לאחד המלווים להיכנס. ואחרי כמה זמן בחדר התאוששות, לקחו אותי בחזרה לחדר. אני זוכרת שהעבירו אותי למיטה שלי עם קרש כזה מפלסטיק ושזה היה דיי מפחיד, כי אני לא באמת יכולתי לזוז אחרי הניתוח.

מאותו יום אני זוכרת את סלביק ואת אמא שלי דואגים לי, ומידי פעם כשהתעוררתי, ורצו לתת לי כדור נגד כאבים, הייתי צריכה לאכול משהו, אבל לא באמת היה משהו לאכול. נתנו לי לשתות תה עם סוכר ושוקולד של מרסי (שבאותם רגעים היה לי נדמה לי שזה ממש מעדן בטעם שוקולטה). הלילה היה קשה. אני זוכרת שכמה פעמים רציתי להטיל שתן, ולא הצלחתי. פחדתי מאוד להגיע לאצירת שתן כמו שהייתה לי. אבל באחת הפעמים שניסיתי כבר ממש לחץ לי בבטן והתאמצתי ממש חזק (השיטה שלי הייתה "ללטף" עם האגודל ביד את הסדין, אין לי מושג למה אבל זה עזר לי סוף סוף להתרוקן).

ניתוח פריצת דיסק – היום שאחרי

ביום שני, יום אחרי הניתוח, אחד המנתחים, זה שלא ניתח אותי, הגיע לחדר שלי, וממש הקים אותי בכוח מהמיטה. כאב לי ברמות אחרות. והבנתי שמכריחים כבר לעמוד וללכת אחרי הניתוח ושזה תורם להחלמה. אני זוכרת שהוא אמר לי לשבת על הכורסא, ושממש כאבה לי כל תנועה קטנה. הלכתי בצורה ממש מוזרה ונוקשה. יש לנו סרטונים של ההליכה שלי אחרי הניתוח לפי ימים, וממש רואים שיפור רציני מיום ליום, שזה ממש מגניב. ביום השלישי כבר הרבה פחות כאב לי להתיישב על המיטה ולקום, ועדיין היו תנועות שכאבו לי. הרגשתי שכל פעם שאני מרגישה כאב, אני בעצם נוגעת באזור שזקוק לתזכורת איך לעבוד.

כן, אני יודעת. אני נראית מסטולה ברמות והשיער שלי ממש בבלגן. תיעוד שלי יושבת על כורסא בבית חולים יום אחרי ניתוח פריצת דיסק.

ביום שלישי, הגיע המנתח שניתח אותי, ד"ר אמיר אמיתי, והוא סיפר לנו איך לטפל בחתך אחרי הניתוח ובתחבושת. הוא סיפר לי שהוא לא שם לי סיכות, והשתמש רק בתפרים נמסים, וזה היה ממש מגניב לשמוע. באותו יום כבר שיחררו אותנו הבייתה אחה"צ וממש שמחתי ללכת משם. התגעגעתי ממש לחתולה שלי, פיבוש, ורציתי כבר להיות בבית שלי ובמיטה שלי.

מבחינת משככי כאבים, הם רשמו לי דברים חזקים הבייתה, אבל בבית החולים שמתי לב שנתנו לי שילוב של אופטלגין ואקמול, וזה הספיק לי. אז החלטתי שלא צריך לקנות תרופות חזקות ושאני אקח גם אופטלגין ואקמול בבית.

כמה ימים אחרי השחרור – גיליתי שאני בהריון טבעי

ב-23.2.23 בבוקר ראיתי כמה כתמי דם קלים על הנייר הטואלט והבנתי שאני אמורה לקבל מחזור. סיפרתי לבעלי בהתלהבות שזו הפעם הראשונה שאני אשכרה שמחה לקבל מחזור, כי זה מפחיד לחשוב מה ההשפעה של כל מה שעברתי על העובר.

עבר יום, ושמתי לב שהמחזור לא באמת הגיע. בדר"כ כשיש לי הכתמה, באותו יום כבר הדימום מתגבר ואין לי ספק שמדובר במחזור. ביקשתי מבעלי לקנות לנו בדיקת הריון. החלטתי לקנות את בדיקת פלוס הריון, כי הרגשתי שהעובדה שהבדיקה יכולה לגלות את גיל העובר, אומר שהיא יותר רגישה להורמון מהבדיקות האחרות.

בצהריים החלטתי לעשות בדיקת הריון. ועיניי נפערו כשראיתי את התוצאה. פס חלש בחלון הראשון. האמת שלא האמתי למראה עיני עד כדי כך ששאלתי את סלביק אם הוא גם רואה פס – לסלביק יש בעיה בעצבי הראייה ואם הוא רואה פס – כנראה שבאמת יש פס. ואכן הוא גם ראה את הפס.

בדיקת הריון ראשונה עם פס ממש חלש בחלון הראשון.

עם אופטימיות זהירה, סלביק ואני שמחנו, אבל אמרנו, בוא נחכה לראות מה קורה.
כל הסופ"ש חיכיתי למחזור והוא לא הגיע. ביום ראשון בבוקר החלטתי לעשות עוד בדיקת הריון, ולמרבה ההפתעה של שנינו היה פס גם בחלון השני של הבדיקה! מה שאומר שרמת ההורמון שלי בשתן עלתה. בהחלט הריון.

בדיקת הריון שניה עם פס חזק בחלון הראשון וממש חלש בחלון השני.

החלטתי למחרת ללכת לעשות בדיקות דם מלאות: בדיקת בטא, הורמונים (LH, E2 ו-Progesterone), ומכיוון שיש לי תת פעילות של בלוטת התריס ומכיוון שאובחנתי עם טרום סכרת, עשיתי גם את הבדיקות לבלוטת התריס (TSH, FT4, FT3) ובדיקת סוכר.

כל היום נכנסתי לאפליקציה של מכבי ורפרשתי את התוצאות. ציפיי לראות בטא של 100 בערך.

כשקיבלתי את התוצאות, הייתי בהלם! בטא 970!

תוצאת בטא של 970 שהשאירה אותי עם פה פעור ממש!

בערב הגיעו התוצאות האחרות, והתוצאה של בלוטת התריס הפחידה אותי ממש! ציפיתי לקפיצה קטנה, כמו שאמרו לי, ולי זה הרגיש קפיתה ענקית. ישר שלחתי הודעה לרופאה שלי וביקשתי ממנה לשנות לי את המינון. לפני כן דיברנו על העלאת המינון לכדור וחצי ביום במקום כדור ורבע, אבל הקפיצה הרגישה לי כ"כ ענקית שהרגשתי שהעלאת המינון הזו לא תספיק כדי להחזיר את ה-TSH לטווח המומלץ להריון שהוא מתחת ל2.5.

דבר נוסף שעשינו היה ליצור קשר עם רופאת הפריון כדי להבין מה הסיכון שיכול להיגרם לעובר בגלל כל הפרוצדורה שעברתי. נאמר לי שהיא אחרי הליך רפואי ולא עובדת. אחרי שאיחלתי לה החלמה מהירה, פניתי לפרופ' ויזניצ'ר שאצלו התחלנו לפני 4 שנים את הבירורים ללמה אנחנו לא נכנסים להריון.

הוא המליץ לכתוב את כל השתלשלות האירועים ולדבר עם הייעוץ הטרטולוגי בהדסה כדי להבין מה ההשלכות על העובר, אבל אמר בעצמו שאם כל זה קרה בשבועיים שאחרי הביוץ, אז כנראה שהכל בסדר ואין מה לדאוג, וזה ממש הרגיע אותנו, והתחלנו לשמוח באמת שאנחנו בהריון. מוזמנים לקרוא על ההתייעצות עם המרכז הטרטולוגי כאן.